אודרי ברגנר

אודרי ברגנר נולדה בסידני , אוסטרליה , ב – 1927 .
היא גדלה במלבורן ולמדה בבית-הספר לאמנות
שליד ה”נשנל גאלרי” מ – 1943 עד 1948 ,
בהדרכתם של וויליאם רואל , צארלס ווילר ,
מארי גריפין ואלאן סאמנר . ב – 1949 ו – 1950
סיירה עם יוסל ברגנר בצרפת , אנגליה , קנדה
וארצות-הברית וב – 1951 התיישבה בישראל .

היא איירה ספרים ועיצבה תפאורות ותלבושות
לתיאטרון הלאומי “הבימה” ולתיאטרון
“הקאמרי” של תל אביב . ציורים של אודרי ברגנר
נרכשו על ידי מוזיאון ישראל בירושלים ,
המוזיאון לאמנות מודרנית בחיפה , וכן על ידי
אספנים פרטיים בישראל , אוסטרליה , קנדה
וארצות-הברית . כמה ציורים גדולים נרכשו על
ידי האוניברסיטה העברית בירושלים , והם
מוצגים דרך-קבע בקאמפוסים בהר-הצופים
וגבעת רם .

אודרי ברגנר כותבת על מלאכתה (מתוך הספר..)

ב – 6.30 בבוקר אני עולה לאוטובוס תל-אביב – טבריה ויושבת במושב הקדמי , ממש מאחורי
הנהג , לצדה של אשה נאה ולבושה יפה . היא מעיינת בספר של מבחר קטעי ספרות עברית –
ספר לתלמידי בית-ספר עממי , אם לשפוט על פי האיורים .
אנחנו חולפים על-פני הרחובות הדהויים של תל-אביב , ואחר-כך על פני פרבריה הדהויים .
אחרי פתח-תקוה נגלים שדות ירוקים וכמה פרחי-אביב צהובים . אחרי חדרה מתחילה
להתפרש הארץ הצפונית . פרדסים , ואדי ערה , גבעות מעוגלות צפופות וקרובות מאוד לכביש .
הכפרים הערביים שוב אינם ציוריים כפי שהיו פעם . לפני שלושים שנה היו בתי-האבן שלהם
דבוקים למדרונות הגבעות והתמזגו עם הנוף . כמו ערים מימי-הביניים בציורים מימי-הביניים .
כיום הכפרים האלה עשירים יותר ומכוערים יותר והבתים בנויים בטיט ולבנים של בטון . הם
צבועים בכתום וצהוב .
אחר כך עפולה , הר תבור והרי הגליל , לפני הירידה אל ים כנרת .
אני מציירת בצבעי-מים ליד האגם וחוזרת ועולה באוטובוס בצהריים , בערך . עכשיו כל
המראות האלה בהיפוך .

ביום אחד פיטמתי את ראשי באלפי פרטים של נוף . לוקח לך קצת זמן לדעת אם יימצא לך
איזה פרט שעשוי להתפתח לכלל ציור .
אני קמה בוקר אחד לאחר אחת הנסיעות האלה , מוציאה בד לבן ומביטה בו . נדמה לי שצץ
בראשי משהו שאיתו אפשר להתחיל . אני מפעילה את הרדיו ומוצאת מוסיקה כלבבי . אני
מושכת קו אחד על הבד עם המכחול , וקו זה מושך אותי אל עוד קו . כאשר יש לי שני קווים
על מלבן לבן נראה לי שהציור החל היטב .
אבל אז מתחיל המאבק . הקווים הראשונים נראים טוב , אבל עלי לעסוק בשטחים . הקווים
יוצרים את השטחים , הרעיון שבראשי מכתיב לי את הצבעים . אסור לי להניח לו שיכתיב לי
זמן רב מדי . הנושא מתחיל להיות מסוכן , עלי לדבוק רק באותו בדל-רעיון שצץ , ואילו הנושא
מפתה אותי ומרחיק אותי , בגלל שפע ההיבטים האחרים שבו .
אם אני מסיימת את הציור – בתוך שבוע או שבועיים או חודש – סביר להניח שהוא סיפק
לי מין סימן להתחלה של ציור אחר . קו עשוי להציע פרט אחר שראיתי בדרך לטבריה וחזרה ,
בדרך לנגב וחזרה . שטח עשוי להזכיר לי משהו אחר שזמזם בראשי , חרישי , כמעט לא מורגש ,
במשך זמן רב – אפילו במשך שנים .

הרי זו דרך-ציור מאוד אגוצנטרית ומאוד מופנמת ! אני , והבד שלי , והמידע שעיני מסננות
לראשי . בני-אדם אחרים אינם נכנסים לתוך כל זה אלא כיסודות חזותיים בנוף . אין כאן דבר
שיש בו קשר להתנהגות אנוש או לרגשות . רק דרך בה נראה העולם . אני מבטאת את יחסי
לבני-אדם אחרים אך ורק דרך בחירה זו של מראות חזותיים . בחירה אישית שהיא אולי
חושפנית .

מאת : ניסים אלוני
שנה : 1990
הוצאה : שבא
סדרה :
עמודים : 154

מחיר : 39.99 (כולל משלוח)