האצבעות של אלוהים

“לורה (…) מרכזת את מבטה מבעד לזגוגיות העבות של משקפיה
ויוצאת אל המרפסת . ממרומי המרפסת היא מתבוננת על הרחוב .
העוברים ושבים רואים אשה כפופה נשענת על מעקה מקולף
צבע , והולכים לדרכם . ריינה הולכת לשם מדי פעם ומסתכלת
למעלה אל המרפסת , כמו אז , כשהביטה מרותקת מהתרגשות
אל פסגת הקוטב הצפוני , ורואה אשה שזקנה בטרם עת מתכופפת
מעבר למעקה המרפסת הרעוע , מסתכלת למרחוק ולא רואה .
דמות עלובה , שמקרינה , עם זאת , ממשות נוקשה , כמעט גאה .
אולי בגלל המאמץ שהיא משקיעה כדי לראות” (לורה על הקוטב
הצפוני) .
המאמץ הזה – לראות – משותף לכל גיבורות הקובץ הזה . רות ,
גיבורת הסיפור “כרוניקה” , ממשיכה לצמצם את עיניה ולהטות
את צווארה קדימה כדי לראות שנים רבות לאחר שקוצר-הראייה
שלה כבר תוקן בעזרת משקפיים יקרים . ואילו בקי מ”רקוואם”
מתקשה לעמוד מול מבטה התובעני והחמור של הילדה שהיתה .
“עדיין אינני יודעת” , היא מתנצלת לפני עצמיותה מן העבר ,
“אינני מסוגלת לראות את הדברים כמו שהם , לקבל , את יודעת ,
להבחין” .

כל סיפורי הקובץ הזה עניינם עקירה . אנשים שנעקרו מארצם
ומבתיהם והלכו לארץ שלעולם לא תיהיה מולדתם . העקירה
הגדולה הזאת – בין שנעשתה מתוך אידיאולוגיה ובין שהיתה
כפויה – גורמת להם להיעקר גם ממשפחתם ומעצמם , ואחריה
אין בהם עוד יכולת למצוא את מקומם בעולם . הגברים מכלים
את חייהם בבריחה , והנשים כבות באפלת חדריהן .

רוב הגיבורות של הסיפורים הן כבר בנות הדור השני של
העקורים הללו , ואצלן נהפכה העקירה ל”נושא” , לפצע תורשתי
שלא יירפא כל עוד לא נחשף ונותח והובן עד תום .

המבט המצומצם והחמור , החותר להבנה ולדיוק , מאפיין גם את
סגנונם של סיפורי הקובץ , אך דווקא התהייה העצמית העיקשת
הזאת היא הכובשת את לב הקורא והמקרבת אותו אל דמויות
הנשים .

רינה עוזיאל בלומנטל , ילידת תל-אביב , היא בוגרת הסטודיו
למשחק בהנהלת ניסן נתיב , החוג לאמנות התיאטרון
באוניברסיטת תל-אביב ולימודי חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים .
עבדה שנה בתיאטרון הקאמרי ועד שנת 1993 – בתיאטרון
ניסיוני .

פרסמה מסיפוריה בכתבי-העת “פרוזה” “מאזניים” ו”עיתון 77″ .
האצבעות של אלוהים הוא ספרה הראשון .

תושבת תל-אביב . נשואה ואם לשלושה .

מחיר : 39.99 (כולל משלוח)