פריכיות אורז

… לאחר שנים של חיים מיום ליום , של פתיחת יומן וביצוע מטלות שונות –
בין אם נקבעו אישית בין אם על-ידי אחרים , החליטה שהגיע הזמן לעזוב .
היא צעירה אל האגף הניצב לה . בדרכה ראתה עצמה קונה כרטיס-טיסה כדי
להסתובב בעולם . אמנם כבר איננה ילדה , אבל מה שטוב לצעירים – טוב
גם לה …

… אני מחליטה לדבר עם הוריי . טלפון לגן עדן .
ראשון מרים אבא , שעזב אותי אחרון , אבל אני מבקשת לדבר עם אימא – דינה .
היא אומרת לי שמתים רק פעם אחת , שלא אפחד ושלא אוהב את עצמי יותר
מדי . “ודרך אגב” , היא אומרת , “אל תמהרי להגיע לכאן – ממש לא מעניין
פה . תשתעממי” . ובצרפתית היא מוסיפה ש”החיים הם חתיכת חרא , בכל יום אוכלים
מעט . מה שהיה הוא שיהיה” .
היא מחזירה אותי לאבא , והוא שואל אם אני רוצה עכשיו את אימא הודס .
אני משיבה בחיוב והוא מוסר לה את הטלפון .
אימא הדסה לא מדברת בכלל . אני שומעת את הנשימות שלה . “תעשי מה
שצריך , ותנשכי את השפתיים , ככה יכאב פחות” . היא נושמת ללא קול ,
כי מיתרי הקול שלה נכוו .
לבסוף , לא דיברתי עם אבא . הוא היה צריך ללכת למועדון הפנסיונרים .

“היו לאמא שלך שני בנים ובעל , ´משהו-משהו´” , סיפרה לי מירה´לה .
“אז בסוף הודס בכל זאת הצליחה , ויש לה שני ילדים חיים , ונכדים” ,
אמרה אידה .
פתאום הבנתי שהייתי חלק מההצלחה , מהתוכנית להמשיך למרות הכול .
באוגוסט 1952 התאבדה אמי בבליעת חומצת מלח .
וכך , מאימא הודס , שנקראה באופן רשמי הדסה , עברתי ליד אימא-דינה ,
כשביניהן מפרידה שנה אחת בבית היתומים “גאולה” שבחיפה ,
זמן מספיק כדי להודות לגורל ששיפר את חיי .

אתי בן זיו , יועצת ארגונית , נולדה ברומא , גדלה בקריית חיים המשיכה
לחיפה ולתל אביב , כיום חיה בנתניה . מלווה יועצים ומנהלים בכירים בארץ
ובחו”ל , מלמדת באוניברסיטת חיפה , ובמסלול האקדמי של המכללה למנהל
בראשון לציון .

פריכיות אורז הוא ספרה הראשון הרואה אור , וכולל
סיפורים מגוונים , חדים וחושפניים , היוצרים הזדהות
מלאה וגעגוע .

מחיר : 39.99 (כולל משלוח)