עד כאן
“עד כאן” רומאן הבכורה של גידי נבו , הוא ספר רחב-נשימה , כתוב בכישרון מפתיע
בבשלותו . היכולת הלשונית של מחברו – הבולטת כל-כך בהשוואה לבני דורו
בספרות העברית – משמשת אותו , בראש ובראשונה , להסתכלויות אנושיות עשירות
ומורכבות מאוד .
זהו רומאן של הצעירים “היפים” של שנות השמונים המוקדמות , גלריה רחבה של
דמויות (ירון ויוני וחובב הן המרכזיות שבהן) בגיל שאחרי צבא – סיפור של התבגרות
שניה , עם אהבות וכשלונות , שעיקריו התפוררות הניסיון לשמר את היותם קבוצה .
ההוויה הקולקטיבית שלהם (של הגרעין , השירות הצבאי בנח”ל , הקיבוץ , הקומונה) ,
שבה היו חישוק אנושי המחוזק על-ידי מיתרים המחוברים למרכזו , נתרסקה למיצבור
מיקרי של יחידות בחלל שחור אינסופי . בגן-העדן האבוד של השייכות עבר כל אחד
מהם , כביכול , איזו טרנספורמציה , היה איבר של ישות מגוננת גדולה יותר , ועתה ,
ביציאה השניה אל החיים , איש-איש בכיוונו , הם חווים רפיון וכשל , תחליפים ופשרות ,
בחיפוש אחר איזושהי מהות מוצקה שתפוגג את הסתמיות .
ההווה של הספר הוא של השנים הסטודנטיאליות שלאחר הצבא . אבל המישפטים
המרווחים , הארוכים , ודרך המסירה האסוציאטיבית , מעבירים לחזית כמה זמנים זה
בתוך זה . כך לא רק הזמנים השונים מעומתים , אלא הפרטים הכביכול-שוליים ,
הטריוויאליים , הופכים לנושאי-משמעות .
הניסיונות למצוא איזה מרכז חדש , טוטאלי , איזו נוסחה חדשה של הקיום , נכשלים
כאן אצל כולם . גם תאים קטנים יותר של שייכות (מישרד , זוגות היוצאים יחד לבלות ,
עצם הזוגויות וכו..) רחוקים מלשמש מיפלט . עוינות רוחשת בכל תא סגור של הגונגל
האנושי , או להג פתיתי קל כנוצה , הבלים וקטנות של יום-יום אפרורי . סצינות
משפחתיות של הורי הגיבורים (במיוחד שבתאי ואהובה) הם פסגות ההומור של
הספר . ושוב ושוב נכשלים כמה מגיבורי הספר בהמרת האחווה הגברית הכמעט
אירוטית של העבר במציאות אירוטית חדשה , שבה הם חשים משיכה ודחיה כאחד ,
והם מתרוצצים בין גובהי הזיית גבריות לבין החמצה ומפח . מאבק אידיאולוגי , או הפן
האינטלקטואלי של הקיום , או היפוכו – מלאכות-כפיים פשוטות – או חזרות-בתשובה ,
או אפילו יעוד של יצירה , גם בהם אין שום גאולה .
אבל מהלכו של הספר מסמן בכל זאת כיוון , מוגבל וצנוע ככל שיהיה . אם תיבת
התהודה הקיבוצית הפכה לזמן מה אוסף של פרטים בעלי תפיסות ותשוקות סותרות
ובלתי מתיישבות לאיזו מהות חדשה – אולי היה זה בשל המערך הנפשי שכך היה
מוכן לראות אותה בגיל שלא יחזור . אבל כיוון הפוך עדיין אפשרי . דמויות מרכזיות
של הספר מוצאות איזו הארה של חסד זמני דווקא ברגע קטן ומוגבל , בפכים קטנים
בתוך בועה ארעית . הכנת דגים , שני חברים המעלים יחד דוד-שמש כבד על הגג בלי
הילה אידיאולוגית או גברית של עבודה קשה , תרומת-דם , גבר שוכב על צידו במיטה
זוגית ומביט בפני ילדה של אהובתו מן העבר , והילד אינו שלו… ברגעים הללו ,
הפועמים חיים יקרים , שבירים , הקיום הוא כמו על איזו רפסודה בודדת השטה על פני
נהר . העולם נסוג לאיזה בוהו מטושטש , ויש שלווה . וכך גם החולשות , דווקא הן ,
תחת מבט אוהב , יכולות להיות תו של אנושיות אותנטית , בהיותן ניד אנושי חי .
ואחווה של יחד יכולה לבוא גם מזיכרון שבו אתה , ילד בכתה ה , קולע כדור לסל ,
ולידך , בשתיקה , קולע כדור שני חייל בחופשה , שחקן כדורסל נערץ , שברבות הימים
נהרג במלחמה , וכדוריהם חוצים זה את מסלולו של זה .
הטקסט של גידי נבו , המנהל דיאולוג עם “זכרון דברים” של שבתאי , הוא איפוא ,
במידה רבה , תמונת-ראי של “זכרון דברים” – ואפשר שגם אופטימית יותר .
מחיר : 39.99 (כולל משלוח)
