השיבה מהודו

לאחר היריעה הרחבה של ‘מר מאני’ , עטור הפרסים והתהילה הבינלאומית , פונה א.ב.
יהושע לנתיב אינטימי – אהבה מוזרה , “בלתי אפשרית” , של גבר צעיר לאשה . נתיב זה
ממומש בריאליזם פרטני ובהומור הנושק בגרוטסקי . אך חרף השתהותו הכפייתית של
הגיבור-המספר על פרטים , דומה שיותר מבכל רומאן אחר של יהושע נסחף הקורא לדהור
בקריאתו , עד שכמעט מתבקש לומר לו שיש בונוסים רבים בהאטת קצב הקריאה .

המספר הוא רופא-מתמחה , הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית . הוא נקרא ללוות זוג
הורים – לזר ואשתו דורי – להודו , להחזיר משם את בתם , שחלתה בצהבת קשה . המסע
להודו תופס בתיאוריו הססגוניים את חלקו הראשון של הרומאן , אך גילגוליו ,
והמטאפורות שלו , מחלחלים למלוא אורכו של הספר . בנג’י , שיתפתח בהמשך כרופא
מרדים , ושגם מפליא לעיתים באינטואיציות הרפואיות שלו , הפונות אל ה”פנים” – מבצע
בהודו , בתנאי “שדה” , עירוי-דם שאולי הוא שמציל את החולה הצעירה . אבל הרופא
הצעיר , הנוסע “כבן עם הוריו” , מתאהב לאו דוקא בחולה שלו : עד כה הסתדר יפה עם
לבדיותו נטולת-החיוניות , אך בהודו הוא עומד נפעם מול עוצמת הזוגיות של הזוג לזר ,
השונה כל כך מזו של הוריו – וזה מה ששואב אותו לאהבה “אבסורדית” .

ואכן , המנוע של הרומאן הוא “המיסתורין” המוליך שני יצורים נפרדים לקשור את
עצמם זה לזה בשלשלת אחת , בחיבור המעניק , לכאורה , חיוניות , המראה , תחושת
שיחרור – אבל הוא גם “קשר” , דהיינו : שלשלת כובלת של משיכה-כבידה .

ב”מר מאני” הפקיע יהושע את דמויותיו מן ההסברים של הפסיכולוגיה האישית ותהה על
הנוסחה הבין-אישית , הטבועה מראש , המתגלה ב”שייכות” של שושלת משפחתית , עדה ,
זהות לאומית , וכו’ . גם ב’שיבה מהודו’ יש יציאה מגבולות הקיום והזמן האישיים , אך גם
מתחומיו של קשר-הדם . ה’אני’ שאינו נפרד-לעצמו מתגלה כאן בריבוי הפנים של
התערבות והתערבבות אדם באדם אחר , והישאבות אדם לזולתו . דומה שמזדמנים מקריים ,
או סמיכויות אקראיות , נשאבים אל הנפש “שזהותה קצת רופסת” והמלבים אותה . קיומו של
אדם באדם אחר לובש כאן מיגוון של צורות , החל ממעניק חסות שתלטן , או זהות שאדם
מאמץ לעצמו במילוי תפקיד ; דרך אמפטיה , הזדהות וסימביוזה נפשית ; ועד למגע מפולש
שהזהות האישית אובדת בו כליל , כאילו נתגלגלה באדם נשמה אחרת – אמונה שבנג’י
מאמץ לעצמו ברצינות הולכת וגוברת . למעשה תוהה הספר אחר השיט מזהות לזהות , אחר
“עירוי הדם” הסימביוטי הזה “בטרנספוזיה ישירה” , אשר משנה את ה’אני’ כמו
בהתאהבות שזורמת פנימה “בלתי ניתנת לשליטה , וכמו ממקור חיצוני , כאילו היתה
אינפוזיה של קוקטייל עשיר … שמטפטף בסתר לתוך מעמקי האורגניזם ומשנה את הנוסחה
שלו”. ההסתפגות המסתורית הזאת באחר , המעניקה ממשות חדשה , גם כרוכה בהיעלמות
עצמית (“לאן נעלמת?”) , בהתפוגגות ובתרדמה כמו נרקוטית .

אבל אולי מונח “המסתורין” האמיתי של הספר דווקא במקום אחר , בקשר בין בנג’י
למיכאלה , שהוא סיפור האהבה המוסתר של הספר ? למיכאלה הנינוחה , הלא מתערבבת ,
המלווה ותומכת בסובלנות ואמפטיה , והסבורה שכל אדם אחראי לגורלו , וצריך ל”ילד”
את עצמו בעצמו – קרוב בנג’י קירבה שאינו מודה בה . הדרך שהיא מציעה אינה בדידות
ואינה סימביוזה אלא קיום-יחד אגב אוטונומיה . “אין אנו שתי נשמות הקושרות ביניהן
קשר נצחי , אלא רק שני נהרות זורמים , שבטוחים כל אחד בעומקו ובעצמאות האפיק שלו ,
ועל כן אין חשש מימיהם יתערבבו קצת אלה באלה.”

האם הנעזבות של בנג’י בחלק האחרון אינה תוצאת עזיבתן של מיכאלה ובתו ? האם לא
למיכאלה מכוונות שורותיו האחרונות של הספר ? אך האם יוכל להיוולד-מחדש מתוך
התרדמה – אם תשוב מיכאלה ואם לא – כמי שאינו לבד , אבל גם אינו נמוג ?

כל אחד מן הרומאנים הגדולים של יהושע מתחרה באחרים בנקודות ההצטיינות שלו .
‘השיבה מהודו’ , דומני , מביא ל”תחרות” זו את יכולת ההשתהות על פרטים ממשיים מאוד
אך עתירי דמיון , ובעיקר את המלאות האנושית של הדמויות , עד לאחרונה שבהן . – מ.פ

מחיר : 39.99 (כולל משלוח)